האם בתי המשפט נוטים תמיד לטובת הולך הרגל?

נדמה לעיתים, כי ישנם לא מעט הולכי רגל שסבורים כי הכביש הציבורי נרשם על שמם בטאבו ואין עוד מלבדם.

האם בהכרח האחריות לתאונה תוטל על נהג הרכב, שבהיעדר ביטוח מקיף, יאלץ לשלם את מלוא הוצאות התיקון או לשאת בחובת תשלום ההשתתפות העצמית, בשל האהדה לכאורה לה זוכים הולכי הרגל מצד בתי המשפט?

 

פסק דין מעניין וצודק שנתקבל בבית משפט השלום בהרצליה, דן במקרה בו שוטר החליט לחצות את הכביש שלא במעבר חציה על אף העובדה כי ממש בסמוך היה מעבר להולכי רגל. השוטר לא הסתפק בחציה מהירה של הכביש, כי אם רץ במסלול עקלתוני תוך שהוא קופץ מבעד למספר גדרות בטיחות ומפר את תקנה 110 לתקנות התעבורה הקובעת כי "הולך רגל יחצה כביש רק לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות. אם יש בקרבת המקום מעבר חצייה או מקום מוסדר לחציה יש לעבור רק שם. בכל מקרה יחצה הולך רגל כביש במהירות סבירה ובקו ישר והקצר ביותר".

השופט ציין כי השוטר הפר את התקנות באופן בוטה, וכן כי נסיבות חציית הכביש מלמדות כי התאונה ונזקי הרכוש נגרמו בשל רשלנות  חלקית של השוטר שכן ניתן להסיר באופן מלא את האחריות מכתפי הרוכב שלא הבחין מבעוד מועד בשוטר. על כן, נאות השופט לקבל את תביעתו של בעל האופנוע הניזוק באופן חלקי ופסק כי על המשטרה וחברת הביטוח המבטחת אותה לפצות אותו ב-60 אחוזים מסכום תביעתו.

באשר לנזקי הגוף, הרי שפוליסת החובה של הרכב מעניקה כיסוי בכל מקרה הן להולך הרגל והן לנהג במסגרת הפלת"ד, וזאת מבלי קשר לשאלת האחריות ולגורם שהתרשל בתאונה